​

שחר מעדיפה לצייר את מרבית הצמחים בסביבתה הקרובה

ולאו דווקא "המפוארים" שבהם.

היא אוספת אותם בטיולים רגליים בשדות או בגינה,

מניחה אותם ומציירת מהתבוננות חיה - בצבעי מים, עפרונות, דיו ועוד.

בכך היא ממשיכה מסורת ארוכה של אמנות וחקר הטבע השלובים זה בזה מקדם,

עם זאת, הדיוק הבוטני אינו המניע המרכזי של אומנותה. 

היא איננה שואפת שהצמח יראה זהה על כל מרכיביו,

אלא שמהותו תורגש ומכך יזוהה. לכן גם פחות חשוב לה לצייר את כל חלקיו.

אפשר לעשות זאת בדרכים שונות ורבות וכל פעם לחפש את האופן המיוחד והמסוים,

על מנת להעביר את מה שנוגע בלב ומעורר עניין בנפש.

בכך שחר נותנת ביטוי מעיני המתבוננת שלה, אל לב הצופה שחווה דרכה ואיתה - את היופי, העדינות, המגוון, הסדר המופתי והגאוני ואת והשונות האין סופית שבטבע.

​